נשמח לחזור אליך, נקודה ירוקה

השקייה ומליחות המצע - חלק א

מחבר : ש. כהן-סיוון ויואב גרטמן 2007 הורד בהסכמה מאתר משתלת יגור.

"בנוף הבתים הישנים... חלפו הרבה שנים... / בגן העדן של ילדות, הכל היה פורח....", כך מילות השיר היפה של שלמה ארצי. למי מאתנו לא יצא להביט על גינות של בתים ישנים ולראות, במקרים רבים, צמחיה עזובה השורדת בקושי ואדמה מוכה וחבוטה. המראה כל כך שונה ממה שהכרנו במקום לפני שנים הרבה. בדרך כלל המסקנה למראה העצוב הזה היא שדיירי הבית (או השכונה) הזדקנו ואין מי שיטפל במה שהיה פעם גן פורח. אם-כי אין ספק שזה הסבר הגיוני, הנה עולות כמה שאלות קשות בהקשר אליו. מבט על הסביבה יגלה לעיתים אזורים של צמחית בר אשר לא היה שינוי בחיוניותה עם השנים, למרות שכמובן איש לא טיפל בה מעולם. ומאידך, בתים כאלה שאוכלסו ע"י דיירים חדשים ונמרצים, המטפלים באהבה בגינה, זוכים לעדנה אך זאת בד"כ רק לזמן מוגבל של מספר שנים. הרגשת העזובה, או חוסר ההצלחה שבה למקום, אלא אם כן הגינה זוכה לטיפול שורש תרתי משמע.

אחד הנושאים החשובים ביותר, ואולי החשוב מכולם, בטיפוח גינת הנוי הביתית נוגע להשקיית הצמחים. מטרת הדברים שלהלן היא להבהיר לגנן החובב מהם הפרמטרים הנוגעים להשקייה אשר אותם יש לשקול כאשר מתכננים, או מתחזקים, את הגינה הביתית. דגש מיוחד נשים כאן על הדרך המומלצת להגשת המים לצמחים, וזאת כפועל יוצא של איכות המים בארצנו.

בלי טיפול נאות כל קרקע המעובדת באופן אינטנסיבי כגינת הבית תאבד את יכולתה לתמוך בצמחיה. זאת, עקב הידלדלות מקורות המזון שבה. אך מעבר לכך, ובתהליך אף מואץ יותר, קרקע הגן הביתי מורעלת מבלי משים על-ידנו. מקור הרעל למרבה הפליאה הוא גם מקור החיים לצמח – המים. המים בישראל מלוחים בשעור העולה בהרבה על המקובל בארצות עשירות במשקעים. כפי שנראה להלן, משטר השקייה שגוי, אך מקובל בציבור הרחב, גורם להמלחת הקרקע וסופו שמביא לתמונת הגן המזדקן. אין זה המצב בכל מקום, כמובן. באזורי ההר הגשומים של הגליל והגולן, השומרון וחלק מהרי יהודה המצב טוב לאין שעור. ברם, באזורים המישוריים של הארץ, במישור החוף, השפלה והנגב הבעיה קשה במיוחד. לרוב האדמה באזורים אלה כבדה ופחות מחלחלת, דבר המחמיר את תופעת ההמלחה.

על מנת להבין את הנושא, נבחן הסבר שניתן למטייל, אשר תהה לגבי סימני העקה (הצהבת העלים) בשיח מטפס (הרדנברגיה תילתנית), ומצבם של עצי ההדר השתולים בסמוך. ההשקיה נעשתה בטיפטוף, באמצעות טפטפות בעלות הספק של 2ל'/ש למטפס, וסה"כ 6ל'/ש לעץ ההדר. הטפטפות הופעלו אחת ליומיים במשך שעה. יש לציין כי האדמה במקום כבדה, קרי: מחלחלת באיטיות. כעת נבחן משטר השקיה זה, ומה משמעותו הפיזיולוגית לצמחים. ראשית, נניח כי מדובר באדמה אידיאלית מבחינת תכונותיה הכימיות והפיזיקליות. בעיקר, פרוש הדבר הוא שאדמה זו הומוגנית בהרכבה ותכונותיה באזור המידי של בסיס הצמח. שנית, נתעלם לענייננו משיקולים של גרביטציה ונניח כי חלחול המים נעשה בצורה שווה. כלומר, מנקודת הטיפטוף המים מתפשטים באותה מהירות לכל כיוון ומרטיבים את האדמה באופן שווה. לבסוף, אנו מניחים שהטפטפת היא נקודתית.

השאלה הראשונה אשר אנו שואלים היא מהי תמונת המים בקרקע לאחר הגשת המים לצמחים במשטר אשר תואר לעיל. לגבי המטפס, 2 ליטר המטפטפים במשך שעה באדמה האידיאלית (אך כבדה) שלנו, יתפשטו בממוצע ברדיוס של 20 סמ' ומכאן שנפח הקרקע הרטובה הוא כ-16 ליטר. נא לשים לב כי נפח זה דומה לנפח של עציץ בינוני. שתי טפטפות (2ל'/ש ו-4 ל'/ש) הופקדו על סיפוק צרכי עץ ההדר. באדמתנו האידיאלית, רדיוס ההרטבה מוערך ככפול מן הערך הקודם, כלומר משהו קרוב ל-40 סמ'. חישוב פשוט של נפח האדמה הספוגה ברטיבות עקב ההשקיה מעלה ערך של כ-130 ליטר.

השאלה השניה הנשאלת היא, מה מצב הרטיבות בקרקע כעבור יומיים (כאמור, ההשקיה נעשתה אחת ליומיים). כאן נסתמך על עובדות. עובדה ראשונה היא היות הקיץ באזורים הרגישים בארץ חם עד חם מאוד. עובדה שניה היא שהעומק המרבי אליו חודרים המים, בשני המקרים הנדונים רדוד למדי. פרוש הדבר הוא שהמים מאזור זה מתאדים במהירות גדולה יחסית. המים נשאבים בחלקם ע"י נימי השורשים של הצמחים, ובחלקם אובדים לסביבה ע"י תהליך האידוי. מבחינה מעשית עובדות אלה ברורות מאליהן, והן הרי הסיבה לכך שכעבור הזמן שנבחר (יומיים) התגלה צורך לחזור ולהשקות.

מה נותר לנו בנפח ההרטבה המקורי? – המלחים אשר היו במים, כמובן. מלחים אלה כוללים מלחים קשי תמס כגון אלה של סידן ומגנזיום, וכן כלורידים ומלחים מסיסים נוספים. צמחים מאוד מסויימים, דוגמת מיני האשל, מסוגלים לקלוט מלחים אלה ולהרחיק אותם דרך עלוותם. ברם, מרבית הצמחים, וביניהם רוב אלה שמשמשים בגינון הביתי, לא מסוגלים לספוח מלח מומס. נבין אם כן, כי לאחר העלמות מנת המים שהוגשה לצמח, נותרים בנפח ההרטבה המלחים אשר הורשו לחדור אל הצמח.

בליטר מים ממי הארץ, מותר שיהיו מעט מעל גרם אחד מלחים שונים. אם-כן, לאחר יומיים נוספו לקרקע בסביבה הקרובה של שורשי המטפס 2 גר' מלח, ואילו באזור הקצה העליון של ציצת שורשי ההדר נוספו 6 גר' מלחים. חלפו, אם כן, יומיים והגיע מועד ההשקיה החדש. מאחר וכמעט לא נותרה רטיבות בקרקע, הרי שהמנה החדשה תחלחל פחות או יותר לאותו אזור אשר הורטב ע"י המנה הקודמת. יומיים לאחר מכן, רגע לפני הגעת מועד ההשקיה החדש, תכיל הקרקע סמוך לשורשי ההרדנברגיה כבר כ- 4 גר' מלחים, ואילו את החלק העליון של ציצת שורשי ההדר "יעטפו" כ- 12 גר' מלח. וכך התהליך חוזר על עצמו פעם אחר פעם במשך כל עונת ההשקיה של הקיץ. בהנחה שעונת ההשקיה נמשכת 32 שבועות, או כ-220 ימים, חישוב פשוט מראה כי בתום העונה ימצאו 220 גרם מלחים ב-16 ליטר אדמה העוטפים את שורשי ההרדנברגיה, וכ- 2/3 קילוגרם מלח בתווך הנמצא מיד מתחת לתחתית גזע הלימון.

באזורים גשומים, ובמיוחד אזורים הרריים, הנזק שיגרם יהיה נסבל. לעומת זאת, באזורים מישוריים, ובמיוחד כאלה שאדמתם כבדה במיוחד, וכמות המשקעים בהם או שהינה מועטה או שהיא מפוזרת לאורך התקופה, הרעלת הקרקע תתקדם במהירות, מרבית העצים יראו עלובים, וכך גם לגבי שיחים וצמחים אחרים.
מהו, אם-כן, משטר השקיה נכון בתנאי הארץ. המשטר הנכון מבוסס על שתי דרישות יסוד: לצרף את כמויות הצריכה היומיות של כל צמח לכדי כמות כללית אחת, וכמות זו להגיש אחת לתקופת זמן המהווה צרוף הימים האלה.

במילים אחרות: אם ההרדנברגיה זקוקה ל-3 ליטר מים ביום, ועץ הלימון זקוק ל-20 ליטר כל יום, אזי משטר השקיה נכון יהיה מבוסס על השקית ההרדנברגיה פעם בשבוע בכמות של 20 ליטר, והשקית הלימון תעשה פעם בשבוע עם כמות של 150 ליטר. זאת באדמה כבדה המחלחלת לאט. מה נשיג ע"י כך? ראשית המים יחדרו לעומק רב, קרוב לוודאי אל מעבר למרבית שורשי הצמח, הנפח של אזור ההרטבה יהיה גדול, ולכן צפיפות המלחים תהיה קטנה. עומק ההרטבה יבטיח שהאיבודים בדרך של התאידות יהיו קטנים יחסית לכמות המסופקת, וכך אחוז גבוה יותר של המים ישמשו את הצמח. כמו-כן, הרטיבות בקרקע תשמר לאורך זמן, כך שבבוא הכמות התקופתית הבאה, יקל עליה לחלחל לעומק האדמה, ובדרכה היא תשטוף מעט מהמלחים של ההשקיות הקודמות, אל מעבר לגבולות השורשים. במידה והאדמה חולית ומחלחלת, מומלץ על שינוי פשוט במשטר המומלץ: לחלק את הכמות הכללית לשניים ולהגיש כל מחצית בנפרד, פעמיים בשבוע. זאת מכיוון שבאדמה בה החילחול כה יעיל, "יברחו" המים לצמח, מעבר למרכז שורשיו ואל מעמקי האדמה. חלוקה לשתי השקיות תגביל את עומק ההרטבה ותאפשר לשורשים להנות מן המים.

להתיחסות מיוחדת ראויים עצי ההדר והאבוקדו. להם דרישות מים, ביחוד האבוקדו, אף מעבר לכל הנאמר וזאת מסיבה מיוחדת. מסתבר כי מעבר להרעלת המצע ע"י כלורידים, המלחה בשיעור גבוה מזהמת את המצע בכמות נתרן הגורמת לאדמה להפך לאטומה, הן לאוויר והן לחדירת מים. שורשי ההדרים והאבוקדו רגישים לאטימת האדמה ע"י נתרן כבר בשלבים מוקדמים של התופעה. ולכן יש להיזהר במיוחד בהפעלת משטר השקיה נכון לאלה. להקפיד על כמויות גדולות אחת לתקופה. אבוקדו הוא צרכן המים הגדול שבין עצי הפרי ונזקק למנה יומית של כ-200 ליטר.

ועתה נבחן את משטר ההשקיה של עציצים ואדניות, לאור הממצאים הנ"ל. החישוב המקורב שעשינו לשני הצמחים הטיפוסיים לגינת הבית, העלה נפחים אופייניים לעציץ בינוני ולמיכל בינוני בגודלו. אם-כן, מסקנתנו מהדיון עד כה, היא שאם נשקה את ההרדנברגיה – הנתונה הפעם בעציץ בעל נפח של 16 ליטר – בשני ליטר מים כל יומיים, נגרום לאותה תוצאה של המלחת המצע, אלא-אם-כן נדאג לבצע פעולה חשובה ביותר: סילוק עודפי המים מהתחתית . עודפים אלה מכילים את המלחים המקוריים הכלולים בהם, וגם מלחים אשר נותרו באדמת העציץ מהשקיות קודמות. הסילוק קל בעציצים קטנים, וקשה יותר במיכלים גדולים וכבדים. שם ניתן להשתמש בשיטה עליה ממליץ יואב, הטבלה של סמרטוט בתחתית לספיגת העודפים והרחקתם. אם התחתית קטנה מכדי לאפשר זאת, הפתרון הוא פשוט להוסיף עוד מים (הרבה) עד לזרימה משמעותית מהתחתית. בדרך זו נשטוף את המצע מעודפי מלחים, וישמר מצב מליחות כפי שנוצר בפעם הראשונה בה השקינו את העציץ/מיכל.  לחלק ב לחצו כאן

פרסום ראשון :15/02/2009 16:22:16
עדכון אחרון :09/09/2009 01:53:56
גרסה להדפסה
עדכונים אחרונים
6 שנות בצורת רצופות, יש למהר ולהשקות את עצי הגן
בדרום הארץ כבר שש שנות בצורת ברציפות. יש להשקות מיד לפחות 150 מ"מ. העצים מתי עוד לפני שרואים זאת. ראוי לעבור בגן ולבדוק האם לא דרושה תוספת השקייה בקטעים שונים של הגן.