נשמח לחזור אליך, נקודה ירוקה

יבגני התימני על איסוף מי נגר, סיפור

סיפור הומוריסטי על איסוף מי-נגר ושפיעת בארות (המחבר ביקש להישאר בעילום שם)

(המחבר ביקש להישאר בעילום שם)

יוטפויומאט! צעק פריימוביץ' כשהחל לטפטף על החלון. מיד רץ להביא את הבנים שלו איתן ואמציה, רתמו את הרמפה לשחורי הפרד, העמיסו חבלים וקילשוניות ודהרו אל מעבר לואדי להספיק לאסוף את הבלות של החציר מהשדה ששכח מהן כל הסתיו לפני שיהפכו לספוג מרקיב, מהביל ומצחין של פסולת אורגנית בלתי כשירה למאכל בהמה. כשהגיעו לשדה כבר נפל משמיים מבול, כשהעמיסו בעגלה קומה שניה ירד הברד וכשהיו בדרך חזרה מרוטבים עד לכפות רגליהם המטונפות הספיק הואדי לעלות מעל הגשרון בברדאק מימי שוצף של אדום וחום מסחופת הטרה רוסה שגלשה מההרים. אמציה הביט לכוון הגשר של הרכבת ואמר שמעולם עד היום ואף פעם לא ראה את המים ככה גבוה ואולי אם ירצה השם יירד עוד יותר גשם, יעשה רק טוב לחקלאות אבל אם אפשר לא עכשיו למה גם ככה רטוב וקר לו בגופיה, האשכיות שלו עושות פינג פונג וגם נראה לו לא נחמד לעבור את הואדי במצב הנתון. איתן אמר שלדעתו יש לו אח דביל למה כל המים שמזדרמים להם פה עוד חצי קילומטר ושלוש דקות מגיעים לים והולכים קיבינימאט ולא יעזרו לשום חקלאות וגם שעם פינג או בלי פונג הם עוברים את הנהר בלי בעיות וגם פריימוביץ' האבא הסכים שתוך חצי דקה הם בצד השני יותר קלי קלות מאשר לנגב את התוחעס באור יום. רק שחורי לא כ"כ הסכים עם הקביעה הפשטנית ועם סירוב הפקודה הגיעו צעקות, מכות, דחיפות מאחור ומשיכות מלפנים ולבסוף גם דקירות של קילשון בתחת. לא נעים, אבל לא עזר כלום ושחורי הצדיק את עובדת היותו נצר לגזע גאה אך מעורב, בן אשפתות עקשן וקשה עורף והוכיח את התזה הידועה של זורבין שתמיד אמר שההכי חכם וההכי תחמן וההכי מוצלח בכל משק 17 היה בן כלאיים לוחך עשב, צועד על ארבע פרסות, מפליץ סדרתי ושאינו כשר לשחיטה. אין ברירה....המים נופלים מהשמיים, זורמים מהגבעות ויורדים מההרים, הבנים נרטבים ורוח מערבית מצליפה להם בפנים טיפות בגודל אפונה וברד בקוטר קלמנטינה בפרצוף, הקש מתרטב לו לאיטו ועוד מעט ירקב ויילך פייפן וכדאי מאוד ורצוי למדי לעבור את הואדי להגיע לתנור של הנפט בבית ולמרק עוף של אמא. שלושת החמורים שיחררו את הפרד וניסו לדחוף את העגלה לנחל בכוחות עצמם. למזלם הרע ולמזלנו הטוב בגלל הירידה לנחל כל העסק הצליח בצורה בלתי צפויה בעליל ואחרי הדחיפה הראשונה נסעה הרמפה באופן עצמאי בכוון הנכון הביתה עד הקטע של המים, אז החליטה לעצור שניה כדי לבחון את המשך דרכה בעולם ולאחר חשיבה קצרה עשתה החלטה אמיצה ללכת עם הזרם תשעים מעלות ימינה, ויאללה- לים. כל האריזה היפה של הבלות בקומות אחת על השניה התפרקה קיבינימאט ולצד ענפים וגזעים ששייטו בזרם בלטו חבילות קש שזרמו להן לאיטן ועגלה אחת שהתגלגלה וצפה ושקעה ונעלמה וצצה והתהפכה וחזרה ועלתה וירדה ונתקעה בקול גדול מתחת לגשר של הרכבת חוסמת בגופה המשועטנז של ברזל ועץ רק חלק מהמים אבל גם את רוב הבלות ואת כל הענפים והגזעים שבאו אחריהן. תוך שלוש דקות התחילו המים להאסף מאחורי מה שפעם היה גשר ועכשיו היה סכר, עושים מה שנוזלים בהחלט לא אמורים לעשות לפי חוקי הפיזיקה- מתגבהים ועולים, מתקדמים לאט לאט ובבטחון שליו לכוון הגבעות מהן הגיעו רק לפני מספר דקות. הטרויקה החליטה שתפקידה פה תם ולעשות הרבה הם לא יכולים, מה עוד שהפרד לקח פיקוד על החבורה והתחיל לצעוד ברטינה איטית מזרחה, חצו חזרה על הגשר של הכביש הראשי והגיעו הביתה לאחר שעה רטובים הרבה יותר משיצאו אך מטומטמים באותה מידה ממש כמו קודם. כל הלילה ירד גשם שלא נראה כמותו מאז המבול של 58' ולמוחורת בבוקר כשיצא קונפיטין לבדוק את נזקי הסערה בחלקת הכרובית עצר את אופניו, פקח עיניותיו, גירד בפדחתו, פישפש בזכרונו ולבסוף החליט ש...כן, הוא לחלוטין לגמרי בהחלט בטוח שאתמול לא היה פה האגם שממש עכשיו שכב מולו בין סוללת הרכבת ממערב, לכביש הראשי ממזרח, בין קו חלקות א' של הנחלות ועד לבסיס של גולני, בערך חצי קילומטר של מים חומים שטוחים לכל כוון. לדעתו הראשונית היה זה מחזה נעים לעין, נאה לסביבה ומלבב לנפש ממש כמו שזכר מגליציה, אולם במחשבה שנייה קלט שהמים העכורים האלה יצבעו לו באדום את כל הכרוביות שממש עכשיו נמצאות בסך הכל כמאה מטר לפניו אבל גם רק ארבע מטר מתחת לפניו השלווים של האגם. הוא לא אהב את הרעיון ושיער שגם הכרוביות שלו לא חיבבו את מצבן החדש. כעבור חצי שעה עברה הרכבת הראשונה של הבוקר מנהריה לחיפה ועצרה. הנהג הביט משתומם ונוסעים ירדו לחזות בפלא הרטוב שצץ ממש בין לילה. ילדי הגן משכבת סנונית עברו עם הגננות חנה ומרים ואכלו את ארוחת הבוקר הראשונה מבין רבות בשמש החורפית על הגדה החדשה. רוחל'ה מאירסון ושמואל טאוב היו הזוג הראשון לבלות ערב רומנטי במקום. לאט לאט ובמהירות רבה התפשטה השמועה במושבים, בקיבוצים הסמוכים ואפילו מהקריות באו אנשים לנפוש על פאות האגם שהחלו מנקים, משקיעים ומקיעים מתוכם את האבק האדום המרחף וקיבלו גוון כחלחל שקוף כיאה למקווה מים מכובד. האיכרות הותיקות צחקו על הדייגים החובבים מעכו שהחלו להגיע לנסות מזלם עם חכות מאולתרות וגושי בצק דביקים, אולם לאחר שראו במו עיניהם מספר מושטים נשלפים אחר כבוד לתוך הסל שלחו את בעליהן ובניהן להביא הביתה מצרכים לגפילטע פיש. בתצלום שעד היום תלוי במועדון נראה אלוף המושב עודד דותן בן השמונה עומד רועד, רטוב ומאושר ליד קרפיון בן שניים עשרה קילו שהגיע לו עד לקורקבן. בצרכניה הועלו הנמקות, השערות ואגדות לרוב אודות איך, מאיפה וכיצד הגיעו הדגים למקום אולם שום הסבר לא סיבר את דעתן של הבריות האשכנזיות הרכלניות. בימים שלאחר מכן הביאה הנהלת הרכבת קטר-דחפור וקרון-מנוף לשלוף את העגלה הסוררת הפוקקת ממתחת לגשר אולם כמות הסחף שהצטברה מאחריה לא איפשרה להגיע עד לגוויה עצמה וצוללן מחיל הים שנשלח לקשור כבל פלדה לשלדה הטבועה יצא מקלל באיטלקית ספרותית לאחר שכמעט ונלכד בהתמוטטות תת מימית של עמוד טלפון מנדטורי . ברווזים, ברכיות ואווזי בר עצרו באגם החדש לפטם עצמם בדרך לאפריקה, שחו הלוך ושוב כשהם טומנים ראשם עד לאן שיכלו למשוך צווארותיהם ומסננים ככל אשר לכדו במקורותיהם. אנפות לבנות, חומות ואפורות צעדו לאורך הגדות או עמדו על גווית שיח שבצבץ מעל לקו המים, מחפשות צפרדע פזיזה, ראשן תועה או חרק מחפש נואשות אחר פיסת קרקע יבשה וחסידות להמונותיהן עמדו על "שלושת האבות"- שלושה אקליפטוסים שכיום הם גדולים במיוחד ובאותם ימים היו רק ענקים להחריד שעמדו בלב האגם כאי ירוק בים עושים את מה שכל אקליפטוס במולדת הציונית אמור לעשות למחייתו - שתו את מימי הביצה בתאווה גדולה שלא עזרה במאום לייבוש המיוחל. במשך שבועיים עוד זרם הנחל בזרם הולך ומזדרזף והאגם החל להצטמק לאיטו, חלקו הקטן מתאדה לאוויר, הרוב מחלחל למי התהום. שורה אחר שורה בחלקה ד' של הפרדס, איפה שכיום שני הסבים שלי גרים בין פריימוביץ' שמת בתשעים ושלוש ורוחל'ה טאוב-מאירסון שמתה מסרטן לפני חמש שנים, נחשפה ליבשה ובט"ו בשבט ניתן היה כבר לעבור את השלולית על אותו גשרון מקולל ממנו החלה כל העלילה הזו. עד פורים נעלם האגם כלא היה ושבוע לפני פסח הגיע דחפור די-4 ופתח את סכר הרכבת מחדש. רובן פולק קם באסיפת ועד האגודה ואמר שלדעתו צריך היה להשאיר את הגשר כמו שהוא גם בשנים הבאות ולגבות דמי כניסה לפארק שיוקם, לספק פרנסה נוספת לחקלאים המקומיים. הרעיון נפל עקב מלחמות היהודים בין בעלי הנחלות על מי יפעיל את הקיוסק במקום. שמונה שורות בפרדס התפגרו, מהרימונים של גרוסמן לא נשאר זכר וגם מהכרוביות של קונפיטין, הסלק של ברג, הצנוניות של גדעון מרק וגם החיטה בחלקה המשותפת נעלמה כאילו בילעה אותה האדמה. מדריכים ממשרד החלקאות, פקידים ממס רכוש ושמאים של הקרן לנזקי טבע הגיעו לראות ולספור ולהעריך ולחשבן חישבונים ולתחמן תיחמונים ובסוף חוץ ממלובני הרומני שבכלל לא היתה לו חלקה באזור ומעולם לא גידל כלום, אף אחד לא ראה גרוש. אנחנו הילדים נשארנו עם זכרון ירוק מתוק של ניחוח אירופאי-אריסטוקרטי ממוזג ואני עד היום חושב שפרס "איש השנה" היה צריך ללכת לאדון פריימוביץ' שברוב טיפשותו גרם לכל הבארות באזור שכיום כבר לא מעט שנים הן יבשות, חרבות ומלוחות לשפוע באותה שנה מים רבים צלולים ומתוקים כמו שמעולם לא היו ואם היה רק דביל אחד שכזה בכל מושב, קיבוץ ועיר אולי היום לא היו לנו כל כך בעיות עם משק המים בארץ.

פרסום ראשון :31/10/2009 21:29:44
עדכון אחרון :19/11/2016 20:12:21
גרסה להדפסה
עדכונים אחרונים
6 שנות בצורת רצופות, יש למהר ולהשקות את עצי הגן
בדרום הארץ כבר שש שנות בצורת ברציפות. יש להשקות מיד לפחות 150 מ"מ. העצים מתי עוד לפני שרואים זאת. ראוי לעבור בגן ולבדוק האם לא דרושה תוספת השקייה בקטעים שונים של הגן.