השואה בין השקיית יום והשקיית לילה
א. רביץ
רווחת הדעה שהשקיית יום בהמטרה מלווה הפסדי מים גדולים משמעותית מאלו של השקיית לילה. וזה בשל התאדות. בניתוח גורמי הפסד מים ראשית נפריד בין אידוי מעל לשטח המושקה לבין אידוי ממים שנסחפו ע"י הרוח אל מחוץ לשטח המיועד להשקייה. ברור שמים שאינם מגעים לשטח היעד מהווים הפסד לגבי אותה השקייה. גם אם הם תורמים משהו לשטח אחר, ולכן יש להמנע מהמטרה בשעות רוח, שהן בדרך כלל שעות היום אצלנו. נשארת השאלה של אידוי בתנאים ללא רוח. בוצעו מדידות לא רבות של אידוי מהמטרה, והתקבלו תוצאות שונות מאוד – בין שעורים של 2% – 1 ועד כדי כמה עשרות אחוזים . המדידה קשה לביצוע ואמינות התוצאות מוטלת בספק, אין מסקנות ברורות בענין.
אם מנתחים את התהליך מבחינת מאזן אנרגיה, מתברר שהפסדים מטיפות במעופן ואידוי מקרקע וצמחיה רטובים אינם גורמים להבדלים גדולים בין יום ולילה כפי שניתן היה לחשוב. ניתן להניח שגם במשך ביצוע ההשקייה וגם בזמן קצר לאחר הפסקתה, מתקיימים תנאים של אוופוטרנספירציה פוטנציאלית. זהו הקצב המירבי, המוכתב ע"י שטף האנרגיה המגיעה לשטח ויכולה לשמש לאידוי מים. בתנאים אלה, כל האנרגיה המגיעה נבלעת בתהליך האידוי. אי לכך, כל קלוריה הנבלעת לאידוי מטיפות באויר, אינה עומדת לרשות אידוי מפני קרקע וצמחיה רטובים. מכיון שמשטחים אלה מאיידים בשעור הפוטנציאלי גם יום- יומיים אחרי ההשקייה, וממילא ביום הראשון לאחר השקיית לילה, אין לצפות להבדל אידוי גדול בין השקיית יום ולילה, ואידוי מטיפה במעוף או מעלווה רטובה, אינו הפסד אמיתי. הסתייגות אחת היא שקיים הבדל כלשהו בהתנגדות לזרימת מים דרך הצמח או הקרקע אל השטח המאייד, לעומת אידוי מפני מים חופשיים. מכיון שהתנגדות זו היא מזערית דוקא כאשר הקרקע רטובה מאוד (מיד אחרי ההשקייה), הבדל זה אינו גדול, המסקנה היא שהגורם השליט להפסדים הוא סחיפת רוח, והשקיית לילה חוסכת מים ע"י המנעות מתופעה זו.
